הורד מצגת
המצגת נטענת. אנא המתן
1
וברית הדמים של משפחות הראל מתלפיות תרצה ארגמן
מלחמת שלום הגליל- 1982 וברית הדמים של משפחות הראל מתלפיות תרצה ארגמן
2
מלחמת של"ג, הידועה בשם מלחמת לבנון, החלה כמבצע שלום הגליל ב- 6 ביוני, 1982 והסתיימה כעבור 18 שנים, בעקבות החלטת הממשלה על הסגת כוחות צה"ל מעבר לקו הגבול הבינלאומי.
3
הסיבה המיידית - ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב, על ידי מחבלים פלשתינאים.
סיבה רחבה יותר נוכחותם המאיימת של מחבלים רבים בדרום לבנון.
4
שר הביטחון אריאל שרון האמין שמבצע מהיר יוכל לטהר את דרום לבנון מנוכחותו של אש"ף ולחסל את יכולתו המבצעית של הארגון.
5
מהלך המבצע הכוחות מתקדמים צפונה לאורך שלושה צירים:
הציר הראשון- חוף הים. הציר השני- אזור ההר המרכזי הציר השלישי- הגזרה המזרחית (ליד הגבול הסורי- לבנוני). ציר רביעי - התפתח בלחימה- עמק "בקעה".
6
כניסת צה"ל דרך הים
7
ההוראה הראשונית- השמדת עמדותיו של אש"ף, תוך הימנעות מעימות עם הכוחות הסוריים שבעמק בקעה.
העימות עם הצבא הסורי לא אחר להגיע. באחד הקרבות, נערך קרב האוויר בו נכחו כמאה מטוסים מעל שמי לבנון והופלו עשרות מטוסים סוריים מבלי שאף מטוס מחיל האוויר הישראלי נפגע.
8
תוצאות המלחמה המבצע הפך לעימות מלא עם סוריה.
הרחקת הטרור מיישובי הצפון. הקמת הארגון השיעי הקיצוני חיזבאללה, שהחליף את הכוחות הפלסטיניים, ונלחם בכוחות צה"ל שנותרו בדרום לבנון. הרעה במעמדה הבין לאומי של ישראל. המלחמה יצרה מחלוקת פוליטית גדולה. אריאל שרון נאלץ להתפטר ממשרד הביטחון.
9
נסיגה מלבנון בשנת 2000 עליית מספר הנפגעים הישראלים בהתקפות הטרור, מגבלות תקציביות והקמת ממשלת האחדות הלאומית, הובילו את ישראל לנסיגה מלבנון.
10
מצודת הבופור עם השתלטות אש"ף על דרום לבנון בשנות ה-70 הפכה המצודה ליעד אסטרטגי. ממנה משקיפים על חלקים ניכרים מצפון ישראל ומאצבע הגליל ועל דרום לבנון. אנשי הפת"ח התבצרו במקום, והשתמשו בו לירי קטיושות על הגליל. במלחמת לבנון הראשונה כבשה סיירת גולני את המצודה מידיהם. בפעולה זו נפל גוני הרניק, שהיה מפקד סיירת גולני בתקופה שקדמה למלחמה, יחד עם עוד חמישה לוחמים, ונפצע בה משה קפלינסקי ששימש אז כמפקד הסיירת. לאחר כיבוש המצודה בא ראש הממשלה דאז מנחם בגין לבקר במצודה
11
אסון צור אסון צור הראשון התרחש ב-11 בנובמבר 1982, סמוך לשעה שבע בבוקר, בתקופת מלחמת לבנון. באסון קרס בניין הממשל הצבאי הישראלי בצור שבלבנון, ונהרגו בו 91 אנשים מתוכם 34 שוטרי משמר הגבול, 33 חיילי צה"ל, 9 אנשי שב"כ ו-15 עצירים לבנוניים. אסון צור השני התרחש ב-4 בנובמבר 1983, ובו התפוצצה מכונית תופת ליד שער הכניסה למפקדת צה"ל ומשמר הגבול בצור, וגרמה ל-60 הרוגים, בהם 16 שוטרי מג"ב, 9 חיילי צה"ל ו-3 אנשי שב"כ. אירוע זה התרחש כשנה לאחר אסון צור הראשון
12
ברית הדמים בעת מלחמת לבנון, ביום השלישי ללחימה, 8 ביוני 1982, נהרג יובל הראל, בן מרים ויחזקאל, חייל בחיל השריון, מפגיעת טיל נגד טנקים במחנה הפליטים עין אל-חילווה שליד צידון. חבריו של יובל הראל, בן חיה ויוסף, שקראו את מודעות ההרוגים בקצין העיר, חשבו בטעות כי מדובר בחברם, וסיפרו לחיה ויוסף כי בנם נהרג. לאחר בירורים נוכחה המשפחה לדעת כי יובל עדיין בין החיים. ב-10 ביוני נהרג בקרב בלבנון גם יובל הראל, בנם של חיה ויוסף, חייל בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח. כאשר הגיעו חיילים ממוקד קצין העיר לביתם של חיה ויוסף הראל והודיעו להורים על מות בנם, סירבו תחילה ההורים להאמין, והסבירו כי ישנו עוד יובל הראל, בן מרים ויחזקאל, שנהרג; אך לצערם, הידיעה על מות בנם הייתה נכונה
13
האמהות חיה הראל (מימין) ומרים הראל. "לעולם לא נהיה כמו האחרים. ולעולם לא נהיה כמו שהיינו פעם"
14
יובל שלי יובל שלך יובל הראל –חיה יובל הראל- מרים
15
על דעת המקום/ מירי אלוני
שני החיילים משכונת תלפיות שבירושלים, בעלי השם הזהה, נקברו בסמוך זה לזה, באותה השורה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
16
ת.צ.ב.ה
17
קישור לכתבה על יובל הראל
18
הכתבה למורה יובל שלי, יובל שלך/קובי קלמנוביץ' על דעת המקום ועל דעת הקהל רכבנו סופה וגם סער, בוטחים, "אל תשלח ידך אל הנער". ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה עוד זה מדבר וזה בא הלילה ההוא, ייקחהו האופל הלילה ההוא בא. (מתוך השיר "ברית דמים", בביצוע מירי אלוני) ב־10 ביוני 1982, הלילה החמישי של מלחמת לבנון, נדדה שנתה של חיה הראל. משעות הצהריים החל כאב חד לפלח את בטנה. היא ביטלה את שיעור האנגלית שנקבע לה, וגם לחוג ריקודי העם שאחריו לא הלכה. בנה יובל לחם בלבנון, וגם בעלה יוסי גויס לשירות מילואים, אבל הכאב, היא אומרת, "הפך ספציפי יותר ויותר כלפי יובל". היא סיימה לאפות עוגות טורט, שאותן תיכננה לשלוח אל החיילים הנלחמים בחזית, נשכבה במיטה ולא מצאה מנוח כל הלילה. השכם בבוקר קמה מהמיטה והזדרזה לצאת מביתה שבשכונת תלפיות בירושלים. זה היה יום שישי, יום קצר, והיא רצתה להספיק להגיע ללשכת קצין העיר עם חברותיה, שהתגייסו כולן להכין עוגות עבור החיילים. "בדרך עצרתי במשרדי נעמת, שם עבדתי כמנהלת מעון לילדים, כדי להיפגש עם כמה חברות. פתאום צילצל הטלפון, וירדנה, חברה טובה שלי, היתה על הקו. היא שאלה אותי, 'מה את עושה בעבודה? למה את לא בבית? איפה יוסי? שמעת אולי משהו על יובל?' "התחלתי לרעוד. אמרתי לה, 'למה את שואלת?' והיא ענתה: 'הודיעו בחדשות שיובל הראל מירושלים יובא למנוחות היום בשעה 12 בהר הרצל, את יודעת על זה משהו?' "הטלפון צנח לי מהיד ונפלתי, נחבטתי ממדף כבד ונפצעתי במצח. החברות החזירו אותי הביתה. כשירדתי מהמכונית, היתה דממה ברחוב שלי, רחוב שלום יהודה. עברתי ליד המכולת, ואף אחד לא מדבר איתי. אף אחד אפילו לא מסתכל לי בעיניים. נכנסתי לבניין שלי, ושכן סיפר לי שנציגי קצין העיר חיפשו את משפחת החייל יובל הראל. פנו לשכנים בשכונה, שאלו איפה נמצאת משפחת הראל, והופנו לבית שלי. בזמן שאני אספתי את העוגות לחיילים, נציגי קצין העיר היו אצלנו. "נכנסתי הביתה, ואנשים התחילו לצלצל ולהגיע אלי, כי שמעו בחדשות שיובל הראל מירושלים יובא למנוחות, ואפילו יצאו מודעות אבל. ואני לא מתפקדת. לא מבינה איך יכולים להביא את יובל למנוחות בלי לדבר איתי. ואח שלי מתקשר לקצין העיר, ולא עונים לו. "אז אני הולכת אל לוח מודעות האבל שליד הבית, ותלויה שם מודעה שבה נכתב יובל הראל, בלי לציין את שם ההורים. ואני אומרת לעצמי, אין פה עוד יובל הראל, רק את יובל שלי, אבל איך זה יכול להיות? "כשאני חוזרת הביתה אני פוגשת אנשים שחזרו מההלוויה בהר הרצל, והם אומרים לי: 'זה לא יובל שלך'. אחותי וגיסי, שלא תפסו אותי בטלפון בבית, לקחו מייד מונית ספיישל מהקריות, הגיעו להר הרצל וראו שם משפחה אחרת.
19
"והבית שלי מתחיל להתמלא באנשים שהיו בהר הרצל והבינו שם שמדובר ביובל אחר. באו עם זרי פרחים לזכרו של יובל שלי, ואז ראו משפחה אחרת. אבל אני לא שקטה. כי אין עוד יובל הראל בשכונת תלפיות, אז את מי חיפשו פה אנשי קצין העיר? "בשעה 2 או 3 בצהריים כולנו מצליחים לחזור לנשום. אחותי דיברה עם קצין העיר כדי לוודא שאין טעויות, ואמרה לי, 'חיה, הכל בסדר. זה לא יובל הראל שלך, זה יובל הראל אחר פה מהשכונה'. אבל אני עדיין אילמת, לא מצליחה לדבר. ואנשים ממשיכים להיות איתי. אף אחד לא עוזב אותי. "בשעה 16:20 פתאום קורא לי אמיר, הבן שלי בן ה־14, ואומר לי, 'אמא, שני חיילים ואזרח יוצאים מג'יפ לכיוון הבית שלנו'. נתתי מכה חזקה על דלת הכניסה לבית וצעקתי: 'קברו את יובל בלעדיי!' אמרתי לכולם, 'יובל שלי מת וקברו אותו בלי להגיד לי, בלי לקרוא לי'. זה היה הרגע הכי קשה, כי הבנתי מה מחכה לי, אילו חיים אומללים יהיו לי מעכשיו ועד עולם. ידעתי שאני לא יכולה לחיות בלעדיו. "רציתי לרדת אל אנשי קצין העיר, אבל אחי לא נתן לי. הוא אמר, 'אני ארד בעצמי לבדוק אם לא מדובר שוב באותה טעות. בזמן הזה, שכנים תפסו אותם בכניסה ואמרו להם, 'זאת טעות, תעצרו פה. אל תעלו אל חיה. יש יובל הראל אחר, אל תעשו לה את זה'. אבל הם התעקשו לעלות ולדבר איתי. ואז הם אמרו לי שהיו שני חיילים ששמם יובל הראל משכונת תלפיות. האחד שריונר, והשני מהנח"ל - יובל שלי. "הוא נהרג בצהרי יום חמישי, בשעה 12:55, קצת לפני שהחלה לכאוב לי הבטן. מטוסי חיל האוויר הפציצו את הנגמ"ש שלו בשוגג, בגיזרה המזרחית. 34 חיילים שלנו נהרגו באותה הפצצה, מאש כוחותינו. יובל היה בן 19 וחצי. "מרגע ששמעתי את הבשורה, אני לא בדיוק יודעת לומר מה קרה. אני רק זוכרת שהתעוררתי שרועה על השטיח, ספוגה במים ועם פה מדמם, אחרי שארבע שיניים נשברו לי בזמן שניסו להנשים אותי ולמשוך לי את הלשון החוצה. ואני רק חזרתי ואמרתי לעצמי, שוב ושוב, שאני לא רוצה יותר את החיים האלה. אני מוכרחה לסיים אותם כמה שיותר מהר. לאבד את יובל שלי, את הילד שלי, הבכור שלי, היה בלתי אפשרי מבחינתי". "מה הקשר שלנו לקיבוץ?" ובינתיים, ברחוב אלקחי, במרחק כשני קילומטרים בלבד מביתם של חיה ויוסי הראל, התאבלו מרים ויחזקאל הראל על יובל שלהם, גם הוא בנם הבכור. הם עדיין לא ידעו דבר על מותו של יובל הראל, בנם של יוסי וחיה. הם היו חדשים בירושלים, עברו לתלפיות מחולון פחות מתשעה חודשים לפני כן, סמוך לגיוסו של יובל, בעקבות עבודתם כאנשי חינוך. בקושי הספיקו להכיר את השכנים. יובל יצא לחופשה בבית בכל שבת שלישית, וגם הוא לא הכיר את אנשי השכונה. "יובלי שלנו נהרג ביום שלישי בשעה 14:30 במחנה הפליטים עין אל חילווה, ליד צידון", מספרת מרים. "טיל פגע בטנק שלו. הוא היה בן 19 ושמונה חודשים, בסך הכל עשרה חודשים בצבא, טען קשר בשריון, וזאת היתה הפעם הראשונה שהם יצאו לפעולה. אני לא יודעת למה, למרות שכולם ידעו שהוא נהרג ולא היתה שום בעיה של זיהוי, רק ביום שישי בבוקר באו למסור לנו את הבשורה. "באו נציגים של קצין העיר, אבל לא ידעו להגיד לנו כלום מלבד זה שהוא נהרג. לא היו להם שום פרטים. ומכיוון שלא עברנו קורס שיכשיר אותנו לדעת מה צריך לשאול במקרים כאלה, לא שאלנו.
20
"בצהריים הגענו להר הרצל ונערכו שם חמש הלוויות, ובהן הלוויות של חיילים דתיים, שהזדרזו לקבור לפני השבת. היו שם המוני אנשים, בית משוגעים אחד גדול. אלה היו הימים הראשונים של המלחמה, והחלקה של ההרוגים מלבנון היתה קטנטנה, בחיתוליה. נכרו שם רק קברים ספורים. "להלוויה לא באו נציגים של הצבא. כלום. היה ירי של מטחי כבוד, אבל לא על ידי חיילי שריון, ומישהו קרא דברים בשם הצבא בצורה כל כך נוראה, שכמעט אמרתי לו ללכת משם. יובלי כתב נפלא. הוא היה כותב משהו, שהדברים ההם לא הגיעו לקרסוליים שלו. "הכל היה מוזר מאוד. אני רואה חבר'ה צעירים, לא מבינה מי הם, ואומרת לעצמי, אולי אלה חבר'ה ממד"א. אחר כך התברר לי שהם מגרעין נח"ל. והיתה עוד קבוצת אנשים גדולה, שלא הכרתי. בדיעבד התברר שאלה בני משפחה של חיה ויוסי, ששמעו על מותו של יובל הראל מירושלים והיו בטוחים שזה הבן שלהם". במהלך השבת ישבו מרים ויחזקאל בבית, עם בני המשפחה הקרובים. ביום ראשון בבוקר פתחו את עיתון "דבר" וראו מודעת אבל של יובל הראל, שפורסמה בשם קיבוץ לוחמי הגטאות. מרים: "אמרתי ליחזקאל, תשמע, זה לא יובלי שלנו. מה הקשר לקיבוץ לוחמי הגטאות? "בתוך כמה דקות התחילו לזרום לבית אנשים שאנחנו לא מכירים, שאין לנו מושג איך הם קשורים אלינו. משהו החל להכות בנו, שהאבל הזה הוא לא שלנו. שאולי יובל בכלל בחיים. אבל לא עשינו עם זה שום דבר". "לא שיתפנו אף אחד" חיה ויוסי ידעו כבר מיום שישי שיש עוד יובל הראל שנהרג, ושהוא מתגורר באותה השכונה. ואילו מרים ויחזקאל החלו לחשוד שיובל שלהם למעשה בחיים. ביום ראשון בבוקר נטמן יובל של חיה ויוסי במרחק שלושה קברים מיובל של מרים ויחזקאל. אף אחת מהמשפחות לא ידעה על סמיכות הקברים. לאחר ההלוויה החלו להגיע גם אל ביתם של חיה ויוסי אנשים שלא הכירו: חיילי שריון ומכרים שחיפשו את בית משפחת הראל, והופנו בטעות אליהם ולא אל ביתם של מרים ויחזקאל. חיה ויוסי ביררו היכן מתגוררת משפחת הראל השנייה, וביום ראשון בצהריים, אחרי ההלוויה, נשלחו אחיה ואחותה של חיה אל ביתם של מרים ויחזקאל. "בשעה 14:00 נכנסו אל הבית גבר ואישה צעירים, וביקשו לדבר איתנו בשקט", מספרת מרים. "עלינו איתם לקומה העליונה בבית, והם אמרו לנו בשקט: 'אנחנו האחים של חיה הראל, שבנה יובל נהרג במלחמה בשבוע שעבר'. הם סיפרו לנו על הבלבול שהתרחש ביום שישי, ועל כך שאנשים מגיעים אליהם בטעות, ובטח יש כאלה שמגיעים בטעות גם אלינו. שאלנו אותם: 'באו להלוויה אצלכם נציגים של הצבא?' והם אמרו: 'בוודאי, היתה משלחת גדולה של אנשים'". כעת התהפכו היוצרות. בדומה למה שהתרחש יומיים קודם לכן, הידיעה על נפילתו של יובל הראל האחד היתה מקור לתקווה עבור הוריו של יובל הראל האחר. מרים: "כשהם הלכו, יחזקאל ואני הסתכלנו אחד על השני. יחזקאל היה הראשון שדיבר. הוא אמר: 'זאת מציאות שעולה על כל דמיון. אנחנו לא היינו במקום הנכון ביום שישי. זה לא אנחנו. זה לא יובל שלנו. לא יכול להיות'. זאת היתה גם המסקנה שלי. מאותו רגע היינו בטוחים שמדובר בטעות, שיובל לא נהרג. מה זה בטוחים? לא היה לנו ספק.
21
"משעות הצהריים של יום ראשון, בזמן שהבית שלנו מלא במנחמים שיושבים שבעה על יובל שלנו, יחזקאל ואני ישבנו בחוץ, בכניסה לבית, ורק חיכינו שיבוא מישהו מהצבא ויגיד 'סליחה, מדובר בטעות'. שלושה ימים ישבנו שנינו בחוץ, בכלל לא היינו עם כל המנחמים שבאו אלינו, והמתנו לרגע שיורידו מאיתנו את הדבר הזה. יחזקאל כל הזמן אמר לי, 'מרים, יצאנו מזה. לא מדובר בנו. זה לא הסיפור שלנו'". מה גרם לכם לחשוב כך? "נציגי קצין העיר, שבאו אלינו ביום שישי בבוקר, לא ידעו להגיד שום דבר על נסיבות המוות של יובל. הם באו שלושה ימים וחצי אחרי המועד שבו טענו שהוא נהרג. להלוויה לא בא אף נציג מהצבא. והבית שלנו מתמלא בחיילי נח"ל שיושבים, מסכנים, ולא יודעים מימינם ומשמאלם, עד שמישהו מאיתנו מנחה אותם לכיוון הבית של חיה ויוסי. הכל מבחינתנו הצביע על זה שמדובר בטעות איומה". שיתפתם מישהו במה שעובר עליכם? הלכתם לבדוק שוב את הנתונים? "לא שיתפנו אף אחד, שמרנו את זה בינינו. סביבנו היו משפחה וחברים וידידים ושכנים, בית מלא באנשים, בוכים ומתפללים. הילדות הקטנות שלנו, איילת, שהיתה בת 16, ועידית, שהיתה כמעט בת 12, ממש לפני הבת מצווה שלה, הלכו לבית הספר וסיפרו לכל הילדים שאח שלהן נהרג. ורק שנינו, בצד, מחכים שהכל יתברר. כאילו כלום לא שייך אלינו ולא נוגע לנו. "אמנם אמרתי לאחי שייסע לקצין העיר לבדוק את הנושא. אבל גם כשהוא חזר וסיפר לי שראה פתק עם הכתב של יובל, שהיה בין החפצים שלו, יחזקאל ואני המשכנו להרגיש שהכל טעות. "ביום שני אחר הצהריים הגיעה אלינו לביקור הפקידה הפלוגתית של יובל. שאלנו אותה, 'הכרת אותו?' והיא גימגמה ואמרה שלא, שאולי מרחו יחד בפסח מצות בריבה ושוקולד עבור חיילים. זאת היתה הנציגה היחידה של צה"ל אצלנו. הביקור שלה לא גרם לשינוי בתחושה הברורה שלנו, שתכף באים להתנצל ולומר שזה לא יובל שלנו. "עד יום רביעי. יום לפני שקמנו מהשבעה, שבכלל לא היינו חלק ממנה, בא מפקד הטנק של יובלי וסיפר לנו שהוא נהרג. הוא היה בשטח איתו וראה אותו. פה הכל נגמר". בלילה ההוא, אמא, הראל לקינות יובל, עוד זה מדבר וזה בא, אמא, יובל על במותיך חלל. בלילה ההוא, אבא, היתה צעקה גדולה. עוד זה מדבר וזה בא הראל גם יובל, יובל גם הראל, ועיר תלפיות שכולה. כשקמו מן השבעה, יום אחרי ביקורו של מפקד הטנק, הלכו מרים ויחזקאל עם בנותיהם לנחם את חיה, יוסי ואמיר, שעדיין לא קמו מהשבעה על יובל שלהם. "אני מצטמררת כשאני נזכרת ברגע ההוא", אומרת חיה. "זה היה אחד הרגעים הקשים בחיי. אז הבנו שיש פה גורל משותף. בארץ הזאת יכולים להיות כמה יוסי כהן, אבל שני יובל הראל מאותה שכונה, בני אותו גיל, שלא יודעים האחד מהשני ונהרגים בהפרש של יומיים?"
22
בשבוע שעבר ישבו חיה ומרים יחד, כתף אל כתף, ושיחזרו את הימים האיומים ההם. 32 שנים חלפו, והן שומרות על קשר. לא קשר הדוק, לא מפגשים תכופים ושמחות משותפות, אבל באותו שבוע של יוני 1982, שבו נפלו היובלים שלהן, נוצר ביניהן קשר של דם. גם השיר "ברית דמים", שאת מילותיו כתב עמנואל צבר בשנת 1984 תוך כדי שימוש במילים מספר איוב, חיבר את מרים וחיה לעד. דינה, אחותו של איש התקשורת דן סממה ז"ל, שגרה בתלפיות בשכנות לשתי המשפחות, והכירה את הסיפור, סיפרה אותו לאחיה, ששהה אז בשליחות בלונדון. הוא העביר אותו לצבר ולמלחין יאיר רוזנבלום, ששהו גם הם בעיר כחלק משליחות, וכך נולד השיר. "בשיר הזה יש משהו שאין בשירי הנצחה אחרים", אומרת מרים, "כי יש בו את השם המפורש של הילדים. זה לא דודו או שמוליק. זה יובל הראל. בהתחלה הרגשנו שהוציאו את יובל מרשות המשפחה, והוא עומד לרשות כולם. היה לנו קשה, אבל התגברנו על זה, ואנחנו מאוד אוהבים את השיר ואסירי תודה לעמנואל וליאיר ולמירי על השיר הכל כך יפה". לדינה, ששם משפחתה מנישואיה הוא גם הראל, נולד לאחר המלחמה ילד - לו היא קראה יובל, על שם היובלים. חיה שומרת על קשר חם עם יובל הראל של דינה, ואף עמדה תחת החופה בעת נישואיו, לפני ארבע שנים. חיה, בת 79, עדיין מתגוררת בתלפיות, ברחוב סמוך לזה שבו גדל יובל. במשך שנים רבות ניהלה מעון לילדים של נעמת. נישואיה ליוסי התפוררו זמן לא רב לאחר נפילת בנם, אבל חשוב לה לומר שבין יוסי ליובל שרר קשר מופלא וקרוב מאוד. יוסי בן 79, מתגורר בירושלים ומשרת עד היום במילואים. מרים, בת 74, עברה להתגורר במבשרת ציון. היא עסקה בהוראה כל חייה. בעלה יחזקאל נפטר בשנת 1996, שלושה שבועות לאחר שהושתל בגופו לב חדש. אבל מרים אומרת שהוא מת כבר ביום שבו נפל יובל. על פניו, ההתמודדות שלהן עם השכול שונה. אנחנו יושבות בביתה של חיה, שלא ניתן לטעות בו. יובל שלה נמצא בכל פינה. דיוקנאות שלו, חלקם במדים, תלויים על הקירות, כמו גם מפת הקרבות ביום נפילתו. בארון זכוכית גדול היא שומרת כל בדל של מזכרת: אבנים שהונחו על קברו, מכתבי אהבה מלאי תום שכתב לחברתו סיגל, מודלים של מבנים שתיכנן כתלמיד מצטיין במגמת אדריכלות, אפילו רסיסים מפצצת המצרר ששיגר מטוס חיל האוויר, שפגעה בשיירה שלו. לצד מיטתה של חיה מונח הספר "לחיות עם השכול" ועותק מהספר "יובל", שאותו הוציאה עם יוסי לזכר בנם. "אני לא רציתי לחיות וניסיתי להפסיק לחיות", היא מספרת בכנות. "אבל אני מודה לאלוהים שלמרות שהייתי קרובה מאוד למוות בעצמי, לא הצלחתי לקחת את חיי. כי הרגשתי שלולא אני, אין זכר ליובל. אני כאן כדי להנציח אותו. לספר לעולם כמה מבריק ורגיש היה, אילו יכולות מופלאות היו לו בציור, בשרטוט, בכתיבה. כמה דברים הוא הספיק לעשות ב־19 שנותיו, כאילו חי 60 שנה. איך היה מספיק לו להסתכל עלי לרגע כדי לדעת בדיוק מה עובר עלי ולצאת מגדרו בשביל לעזור לי". "כל פירור של זיכרון" ביתה של מרים שונה. יובל שלה נוכח בשתי תמונות בלבד, המונחות על שולחן קטן בפינת הסלון. תמונות מלפני גיוסו, עם תלתלי דבש ארוכים, הגולשים עד מעבר לכתפיו. "הרגשתי שאני צריכה לראות אותו בכל פעם לפני שאני יוצאת מהבית", היא מסבירה. "כי אני כבר לא יכולה להעיר אותו
23
בבוקר או לפגוש אותו בדרך למקלחת או ליד שולחן האוכל
בבוקר או לפגוש אותו בדרך למקלחת או ליד שולחן האוכל. זה היה כאב עצום בשבילי. איך אצא מהבית בלי לראות אותו אפילו לרגע אחד? "אז התמונות האלה משאירות אותו בתוך ההוויה של הבית. ואלה תמונות שמעבירות את מי שהוא, ככה אני רוצה לזכור אותו. לא בהקשר של המוות שלו. אם היו אומרים לי שיובל ייהרג, הייתי דואגת להנציח ולנצור כל רגע. אבל את לא יודעת, ואת לא חיה ככה. "כשמתרחש שבר כזה, את רוצה לאסוף כל מה שאת יכולה, כל פירור של זיכרון, כל מזכרת. את עובדת עבודת פרך כדי לזכור, כדי לאסוף, כדי לשמור אותו אצלך, וגם כדי להצליח לחיות. את רוצה לזכור הכי במדויק, ואת לא יכולה. כי את לא זוכרת כל כך הרבה דברים. מה היה איתו בכל בוקר, מה היה אחר הצהריים ומה היה בלילה, לפני שהלך לישון. מה הוא לבש, ומה הוא אמר לך, ואיזו הבעת פנים היתה לו, ומה בדיוק הושמע ברדיו באותו רגע. וגם אם תולים את הדברים בבית, זה לא עוזר. "אז אני מתמקדת בלהחזיק חזק כל זיכרון שיש לי, שלא יברח ממני", היא מאגרפת את כפות ידיה. "ובמקביל, אני מחפשת כל פירור שהוא השאיר אחריו. חוזרת אינספור פעמים אל התמונות שנותרו, והכל יוצא מפרופורציה. כל מה שנשאר ממנו מקבל נפח ענק, כי זה כל מה שנשאר לי מהילד. "הוא היה ילד מחונן, מוסיקלי, אוהב אדם. בתיכון חנך נער חולה טרשת נפוצה, והלך איתו להיאבק בביטוח לאומי כדי שיקבל כיסא גלגלים. אחרי מותו פגש אותנו חייל בודד מצרפת, שסיפר לנו שלולא יובל, שתמך בו וגונן עליו מלעג של חיילים אחרים, הוא לא היה מצליח להמשיך בשירותו בצה"ל". איך ממשיכים לחיות? מרים: "הדבר הראשון שאת רוצה לעשות זה לקפוץ מהגג, ואנחנו גרנו בקומה השישית, כך שזה היה קל. אבל את נושאת בתפקיד, תפקיד של הורה, שאת לוקחת ברצינות. יחזקאל ואני אמרנו לילדות שאנחנו ממשיכים כרגיל לשמור עליהן ולהיות איתן ולגדל אותן". חיה: "אני ממשיכה לחיות בקושי רב. מאותו לילה שלפני מותו של יובל, כבר 32 שנים, אין לילה אחד שהלכתי לישון בלי ליטול כדור. זה לא נעשה קל יותר עם השנים, להפך. הזמן לא מרפא כלום. אני יושבת בערבי שירה בציבור, מנסה להשתתף, וחושבת עליו. משנה לשנה אני יורדת במשקל, כבר לא נעים לי ללבוש גופיות, זה הכל פה עצמות. "לפני כמה שנים השתתפתי במפגש של הורים שכולים מגרעין הנח"ל של יובל. והגיע גם רופא, שהיה עם יובל ביום שנפל. הוא סיפר שלאחר ההפגזה יובל הראה סימני חיים, אבל ידעו שהוא לא יחיה, ולכן דילגו לפצועים קלים יותר. בחיים לא צרחתי ואמרתי דברים נוראים כמו באותו מפגש. אמרתי שעכשיו אני הולכת למות ולהיטמן ליד יובל, וברחתי לחדר אחר. לי אמרו שהוא נהרג מייד מרסיס, ופתאום מתברר שהוא הראה סימני חיים ושהרופא בכלל לא טיפל בו, כי היה לו שטח ענק לכסות והמוני פצועים. הגבתי בדומה לאיך שהגבתי כשבישרו לי על מותו. "הבן שלי, אמיר, בן 47, והוא בקושי דיבר איתי על זה כל השנים. ואני מבינה אותו, כי זה לא הוגן. הוא היה צריך לשמוע חלק גדול מחייו שאני אמא של יובל. אבל אני גם אמא של אמיר. והוא ילד מקסים ודעתן וחכם. אני מקווה שזה עוד יקרה, שנדבר על זה כמו שצריך, אם הוא ירצה". הטעויות לא הסתיימו במהלך השבעה על הילדים. יום לפני שמרים ויחזקאל עלו לקברו של בנם, בתום שלושים יום למותו, ביקרה בהר הרצל איילת, בתם הבכורה, וגילתה שמשרד הביטחון הכין שתי מצבות זהות - שבשתיהן כתוב יובל הראל, בן חיה ויוסי. "אני הייתי בהר הרצל, ליד הקברים, ושמעתי את איילת זועקת כשגילתה מה עשו", מוסיפה חיה. "זאת היתה טעות מזעזעת".
24
את המצבה החדשה ליובל של מרים הביאו רבע שעה לפני תחילת האזכרה
את המצבה החדשה ליובל של מרים הביאו רבע שעה לפני תחילת האזכרה. אבל מרים לא נרגעה. "הוציא אותנו מדעתנו שנכתב עליה שיובל נפל במבצע שלום הגליל. מה זה מבצע? זאת היתה מלחמה. גם אצל חיילים שנפלו אחרי שנתיים עדיין נכתב 'מבצע שלום הגליל'. שנתיים של מבצע? מבצע הוא משהו קטן, מספר ימים. שלוש חלקות מתמלאות בקברים של חיילים שנפלו בלבנון, והם עדיין קוראים לזה מבצע. "החלטנו שאנחנו רוצים לשנות את הכיתוב על האבן, ולא הצלחנו. בשלב מסוים, לאחר מותו של יחזקאל, החלטתי שיהי מה, אני אעשה צדק עם יובל ואדאג שתיכתב האמת על האבן הזאת. במשך שנתיים ניהלתי מאבק מול כולם. לקחתי עורכת דין, הייתי בכל הר הרצל לבדוק את הנוסחים, פניתי לכל מי שאפשר לפנות, בדקתי בכל הפרסומים כדי לראות איך מגדירים את המלחמה הזאת, וראיתי שאפילו בפרסומים של משרד הביטחון כתוב מלחמת לבנון. ושום דבר. לא הסכימו בשום אופן לשנות את הנוסח. "עד שהודעתי שאני עומדת להחליף את האבן בכוחות עצמי, ורק אז הצלחתי לקבל שיתוף פעולה. סייעו לי לקבל את השבלונה של סמל צה"ל, ואת הכל עשיתי לבד. עד היום אני שומרת את הקבלה על התשלום עבור המצבה. הכל נשאר אותו דבר, רק שורה אחת השתנתה: כתבנו 'נפל בקרב במלחמת לבנון'. האבן הוחלפה בערב, כשלא היו אנשים מסביב, ולא באקט פרובוקטיבי. את האבן הישנה דאגתי שינפצו. המון אנשים עוברים ליד המצבות ומסתכלים, ומעולם לא שמעתי שמישהו שם לב ועומד על ההבדל בין מלחמה לבין מבצע". אתן מגיעות הרבה להר הרצל? "אני מגיעה הרבה", אומרת מרים. "אבל אין לי זמן קבוע. לפעמים פעם בשבוע ולפעמים פעם בשבועיים. בהתאם לאיך שאני מרגישה. ואני משתדלת לבוא מוקדם מאוד בבוקר, כשאין אף אחד. בחורף קר מוקדם בבוקר, אז אני באה קצת יותר מאוחר, יושבת על הגדר ומצטערת על מה שאני שומעת. מביאים להר הרצל צוערים בקורס קצינים, ולא מדברים איתם על המחיר, על השבר שנוצר במחשבה הצבאית, האזרחית והפוליטית. כשהם מגיעים להר הרצל, חשוב שידברו איתם לא על המוות, אלא על ערך החיים. הרי שם רואים עד כמה החיים שבירים. "הגנן בהר הרצל מכיר אותי ויודע שחשוב לי שלא יקצצו את הצמחייה סביב הקבר. הם קוצצים את הצמחים בצורה צבאית כזאת, ואני רוצה שיהיה שם קצת פרא, שענף אחד ירשה לעצמו לקפוץ מהצד. כי ביובלי היתה כזאת מקוריות וחירות, וזה נכון לו". חיה מגיעה אל הר הרצל בכל יום שישי ובכל ערב חג, ללא יוצא מן הכלל. "זה נותן לי כוח להמשיך הלאה. אני שומרת על הקבר ומטפחת אותו. חשוב לי שהוא יהיה יפה, ואני מדברת עם המבקרים, ולא פעם גם מספרת את הסיפור של שני היובלים. "אני נזכרת שם ביום שיובל נקבר. היתה שורה ארוכה של קברים פתוחים, מוכנים לקבל לקרבם גופות של חיילים נוספים מהחזית. וסלים ענקיים מלאים באדמה הובאו לשם והונחו בצד, בהמתנה למלא את הקברים החדשים. אני לא אשכח את הסלים האלה. "אני חושבת על זה שלמרבה המזל, יובל נקבר בארון, כמו כל חייל. אחרת הייתי קורעת מעליו את הטלית כדי לראות את פניו. לא נותנים להורים שכולים לראות את הפנים של הילד, כי לפעמים אין פנים. ולפעמים אין מה להניח בתוך הארון. אז אני זוכרת רק את פניו היפות, החכמות והנקיות". והיו עוד טעויות. בגל־עד בלטרון, אתר ההנצחה של חיל השריון, הופיעה תמונתו של יובל של מרים, כשלידה פרטיו וסיפור חייו של יובל של חיה. מרים: "בן של חברים של חיה היה בטיול שם, והוא הוציא פלט מחשב וראה את הטעות. חיה מייד עידכנה אותי, ואני צילצלתי אליהם ואמרתי, איך אתם כותבים נח"ל? הרי אתם אתר של השריון. איך
25
לא רעדה למישהו היד? זה לקח חצי שנה עד שהם תיקנו את הטעות, ויובל שלי חזר להיות יובל שלי, חייל בשריון". יש בכן כעס על הצבא? על המדינה? חיה: "אני כועסת שזה הגורל שלי, אבל לא כועסת על הצבא או על המדינה. אני מרצה בפני חיילים ובפני תלמידים, נושאת דברים באירועי זיכרון באנדרטת הנח"ל ובכינוסים של הצבא. אני כועסת כשאומרים שיש יותר אפשרויות בחו"ל. ישראל היא הבית שלנו, ואנחנו לא נצא מפה. לא תהיה לנו עוד פעם מדינה. זה מה שיש, וזאת ההזדמנות שלנו, שאותה צריך למצות. "אני שילמתי את המחיר הכי גבוה, אין יותר נורא ואיום מלקבור ילד. אבל אני נשארתי אידיאליסטית בנוגע למדינה הזאת. בשום מקום בעולם לא נוכל להרגיש יהודים וישראלים. אז נכון, לא שמרו על הבן שלי. אולי אמא אחרת היתה אומרת שהיא רוצה לרצוח את הטייס שהפציץ בטעות את הבן שלה. אני לא". מרים: "כן, אני כועסת. יובל יצא למלחמה בארץ זרה והיה בשערי עיר זרה והשתתף במלחמה שקרית, שלא היה בה שמץ של אמת, לא כלפי החיילים ולא כלפי האזרחים. כמו ששאול טשרניחובסקי כתב פעם: 'ראי אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאוד'. אני לא חושבת שיובל הגן שם על המשפחה שלו ועל המדינה שלו. "מלחמת לבנון היתה מלחמת ברירה מיותרת ורעה. יובלי לא היה צריך להיות בשערי צידון. הוא היה חייל מצוין, וגם הצבא הפסיד הרבה. ובאשר אלינו, כל הימים הטובים שעוד חשבתי שנכונו לנו יחד, אינם. לא יהיו לי עוד ימים עם יובל, אף לא יום אחד. לא תהיה לי אפשרות לראות אותו משתנה ומתפתח וצומח. "אחרי שיובל נהרג, הבנתי שיש בארץ שני מחנות: מי שזה קרה לו, ומי שזה לא קרה לו. אנחנו, חיה ואני, במחנה של מי שזה קרה לו. והמחנה הזה מבין מה עובר על יתר חבריו. לעולם לא נהיה כמו האחרים, ולעולם לא נהיה כמו שהיינו פעם. לעולם לא נוכל לחוות את הזמנים היפים והמיוחדים שחשבנו שיהיו לנו עם הילדים בבגרותם".
מצגות קשורות
