אוצרת – סוזאן לנדאו שם התערוכה: "פעימות"

מצגת בנושא: "אוצרת – סוזאן לנדאו שם התערוכה: "פעימות""— תמליל מצגת:

1 אוצרת – סוזאן לנדאו שם התערוכה: "פעימות"
היצירות שייכות לאמנות עכשווית. הנושא: שימוש בתנועה איטית ומהורהרת במדיות שונות. עבודות מיצב, וידאו וצילום מן האוסף הנרחב של יצירות אמנות עכשווית במוזיאון ישראל. בתערוכה עבודות נבחרות מאת קרלוס אמורלס, אולאפור אליאסון, מונה חאטום, יוניה אישיגמי, ביל ויולה ואחרים. כל אחת מהן נוקטת עמדה משלה כלפי היסוד המהורהר בתנועה ומציגה בדרכה כיצד יכולה תנועה איטית לרתק, אפילו להפנט, וכיצד היא יכולה לשנות את תפיסת החלל שלנו ואת האופן שבו אנו חווים יצירות אמנות. אוצרת – סוזאן לנדאו

2 יצירתו של קאפור נוצרה לזכרו של טדי קולק, שבזכות חזונו הוקם המוזיאון
יצירתו של קאפור נוצרה לזכרו של טדי קולק, שבזכות חזונו הוקם המוזיאון. פני היצירה החלקים ישקפו כאמור את שמי ירושלים, את המבקרים במוזיאון ואת הארכיטקטורה והנוף של המקום כולו, אך במהופך - השמים למטה והאדמה ומה שעליה למעלה. הניגוד הזה בין צורות ארציות ושמימיות מתייחס לדואליות המיסטית של ירושלים . "ירושלים של מעלה וירושלים של מטה" הפסל "בלי כותרת", 2010 מאת אניש קאפור - פסל דמוי שעון חול בגובה 5 מטרים ובקוטר 5 מטרים, יעמוד במרכז רחבת קראון, הנקודה הגבוהה ביותר בשטח הקמפוס. צורתו המעוגלת של הפסל, העשוי פלדת אל-חלד מבהיקה, יוצרת מראה מהופכת לשמי ירושלים ולמבני המוזיאון. שילוב של רוחניות וטכנולוגיה

3 אוהד מרומי, הנער מדרום תל-אביב (2001) קל-קר, נייר, שיער וחרוזי פלסטיק
פסל עצום ממדים של נער מתבגר אפריקני העומד בניגוד הצורם לחיי העוני המשפילים של פליט וניצב על רקע תפאורתו השלווה של המוזיאון כהיכל של תרבות. נפיל אפריקני זה הגיח מדרומה של העיר, אזור מגוריהם של עובדים זרים, נציגי העולם השלישי היצירות: "הנער מדרום תל אביב" מאת אוהד מרומי (2001), על רקע "N-51-L-Leucine" מאת דמיאן הירסט (2001)

4 "שולחן" של ג’וניה אישיגמי, תשעה וחצי מטר אורכו, שלושה מ"מ עוביו והוא עשוי פלדה מצופה עץ, ועליו אורז, פסטה, פירות, תבלינים, עציצים, כלי אוכל ושתייה, וגלויות מצהיבות שנכתבו בעברית, כאלה שהאמן מצא כשהסתובב בשווקים ללקט כבודה לתצוגה. אסור לגעת. האמן לא משנה את האובייקטים אלא נותן להם להתייבש, להירקב – גם להם "קצב חיים "איטי משלהם. השולחן שעיצב אישיגמי לפי חישובי משקל וכוח מדויקים, נעשתה בטכניקה השמורה לגשרים. שולחן חזק, שבכל נגיעה חלשה עובר בו רעד, גלים אוחזים בגופו, והוא מתחיל לנוע, משל מזיז אותו ים שקט ורגוע.

5 יצירתו של קרלוס אמורלס המקסיקני, "ענן שחור (סטודיו חבוי)", בה מודבקים חמישה עשר אלף פרפרי עש העשויים מנייר שחור, הממלאים שכפול מגבס של הסטודיו של האמן. היצירה מזכירה את אחת התופעות הביולוגיות המרהיבות בעולם, נדידת פרפרי הדנאית המלכותית. "הדרך שבה אני עובד היא יותר מעיסוק בדימויים עצמם. אני משחק בהם ואז נוצר דחף לעשות חיבורים שונים, שבתורם יוצרים מה שאכן אפשר לכנות אלגוריות. אפשר לראות בעבודה אלגוריה למצב המקסיקאי של הגירה לארצות הברית, אבל לאו דווקא בהקשר הספציפי. אני רואה בזה מוטיב של הגירה שמתקשרת לחיים האישיים שלי.

6 פיטר קופין, בלי כותרת (מובייל ג'אז חופשי), 2008.
עשרה כלי-נגינה אמיתיים בגודל טבעי – חפצים מן-המוכן, כמו אלה שהחדיר מרסל דושאן לעולם האמנות לפני מאה שנה – מרחפים בגובה סנטימטרים אחדים מן הרצפה. אותו צירוף של כלים שימש בהקלטה המיתולוגית בניו-יורק בשנת 1960, "ג'אז חופשי: אלתור משותף". שתי רביעיות ניגנו אז בו זמנית בראשותו של אורנט קולמן יצירה מאולתרת ברובַה. אולם כאן בגלריה שורר שקט, ; במקום המוזיקאים משוטטים צופים בין חוטי המובייל של פיטר קופין. בתנועותיהם האקראיות מהדהדים עקרונות המקריות, המהותיים כל-כך למוזיקת האלתור .

7 גריד מעץ, מזכיר כלוב, מחנה, עטוף ברשת לולים,אין פתח כניסה או יציאה.
אמנות פוליטית גריד מעץ, מזכיר כלוב, מחנה, עטוף ברשת לולים,אין פתח כניסה או יציאה. מערכת מנורות שנדלקת וכבה בלופ. חוטי החשמל מתנכזים למרכז.(מזכירה אסוציאטיבית מערכת עצבים) החיים ב"כלוב" מושפעים מהחוץ המספק להם חשמל. הפליטים הסגורים במחנות תלויים בגורמים החיצוניים על מנת לשרוד. מונה חאטום, הפרעות זרם, 1996 פלסטינית, נולדה ב-1952, פועלת בלונדון עץ, רשת ברזל, נורות, עמעם ממוחשב, מגבר, 4 רמקולים גובה: 280 ס"מ, רוחב: 550 ס"מ, עומק: 504 ס"מ

8 "מכשיר של תחושה פשוטה" של ביל ויולה
במיצב המורכב מאובייקטים, וידיאו וקול הוא בונה מעין סכימה של גוף אדם על בסיס עץ כהה ורחב. במרכזו מוקרן במכשיר טלוויזיה מהסוג הישן לב חשוף ופגיע שפעימותיו מהדהדות בכל חלל. הלב, לא דימוי אלא האיבר הביולוגי עצמו, מרתיע מעט במכניות הפשוטה שלו, הרחוקה כל כך מהדימוי הרומנטי שלו בתרבות פופולרית. בראש הגוף ניצב שולחן ועליו אגרטל חרסינה. מאחוריו זכוכית מגדלת שדרכה מוקרן הדימוי על מסך. תמונת האגרטל המוקרן הפוכה, כפי שנראה דימוי ברשתית העין או בקאמרה אובסקורה. בקצה הנגדי סלע כבד המחזיק מיתר פלדה שנמתח לאורך השולחן מעל קערת מתכת מלאת מים, כך שהמיצב כולו הוא כעין כלי נגינה גדול. בשנים הרבות שחלפו מאז יצירת העבודה נעשו המיצבים של ויולה מורכבים יותר מבחינת השימוש בווידיאו והשימוש בחללים ספציפיים, והוא גם שיכלל והעמיק את הדיאלוג עם תולדות האמנות. המוח שלנו אוגר מידע וזכרונות, (המגירות)שהם תוצאה של הסביבה, והתרבות המעצבת אותנו. רמז לכך בעבודה : השידה המעוצבת והכד (כלי קיבול) בסגנון אירופאי.(כלומר תוצרים של תרבות) כל חפץ הוא מטאפורה לגוף האדם.

9 אורי גרשט, "רימון", 2006 בסרט רימון מ-2006 המתייחס לציורו של חואן קוטן בן המאה ה 17 ולצילום הסטרובוסקופי של הרולד אג'רטון, קליע חולף על פני המסך בהילוך איטי, מבקע רימון תלוי אשר מתפוצץ ומתנדנד באוויר מצד אל צד וחלקיו הניתזים לכל עבר הופכים את הדימוי השלו למרחץ דמים. הסרט צולם במצלמת HD בעלת מהירויות גבוהות ביותר ומבוסס על ציורי טבע דומם של "אולד מאסטרס". לעומת ציורים אלו שניסו לשמר רגעים שקפאו בזמן, הקומפוזיציות של גרשט מופרות על ידי התערבויות מהירות ואלימות .

10 הפירות מבעד לאדן החלון מתייחסים לציור של חואן קוטן מהמאה ה- 17 – רימון וכרוב תלויים על חוט באוויר, דלעת חתוכה וקישוא מונחים על אדן החלון. הכל שקט ואידילי, עד שפתאום חודר קליע לתמונה, חותך את הרימון ומבקע אותו. הרימון מתנפץ לכל עבר ומתיז סביבו רסיסי אדום-דם. לאט-לאט הכל חוזר לסדרו, הפרות חוזרים לנקודת המוצא המאורגנת שלהם, וחוזר חלילה. תנועת הקליע, המפלח את הרימון, משחזרת את הדימוי שמן הסתם ייזכר כדימוי שהגדיר ועיצב את תודעת שנות האלפיים: המטוס המבקע את מגדלי התאומים ב- 11 בספטמבר. בדומה למגדלי התאומים, שאננים ובטוחים בעצמם, עד לרגע האסון, כך ניחתת המכה על הטבע הדומם. שאף הוא, בזמנו, היה ז'אנר ציורי שסימן שפע, שובע ויש חומרי. בהפתעה מוחלטת, בבת אחת, מתרחשת הקטסטרופה. צריך לראות את הקהל בגלריה, עומד מול העבודה ומחכה לקליע שיבקע את הרימון, כדי שמאליה תיווצר ההשוואה לחזרה האינסופית, שוב ושוב, לתמונות התרסקות התאומים. העין אינה שבעה מלראות את הזוועה. ציורו של חואן קוטן

11 אןלאפור אליאסון – אופק הפעולה שלך 2004 , מיצב אור
אולאפור אליאסון, אמן דני-איסלנדי, משתדל להימנע מלהיראות כמכשף, מחולל טריקים או מיסטיקן, אבל הכוח בעבודותיו טמון בלי ספק בקסם שהן מחוללות, הנובע מיכולתו להתבונן מחדש בכל אותם תופעות ורגעים שנראים מובנים מאליהם לרובנו. באמצעות בידודם ויצירתם מחדש במרחב ובהקשר שונים בתכלית, הוא מצליח לעורר חוויה וריגוש שהם ייחודיים בעוצמתם בשדה האמנות. לכן באים מיליונים לצפות ביצירותיו .

12 אולאפור שגר בארצות שונות התרשם מתופעות הטבע של העולם- אור, חום, לחות, אש , מים, קרח, אדים, קשת בענן. הוא יוצר דיאלוג בין טבע לטכנולוגיה ובין אורגאני /טבעי לתעשייתי. העבודה היא מיצב אור בחלל. נכנסים לחדר, על הרצפה שטיח ובגובה העיניים רואים פס אור צבעוני שמשנה את צבעו כל 50 שניות. העוצמה של האור הוא מקור האור הבלעדי בחדר. כל צבע מקנה לאור מאפיין אחר ומעביר תחושה שונה.

13 שלושה אמנים, אוסף אחד לכבוד פתיחתו מחדש הזמין מוזיאון ישראל שלושה אמנים עכשוויים ידועי שם - צבי גודלשטיין, סוזן הילר וינקה שוניברי – להתבונן ולהכיר את אוספיו האנציקלופדיים ולאצור באמצעותם תערוכות משלהם. כל אחד קיבל חדר משלו. נציץ בחדר של סוזן הילר - עבודה בתהליך היצירות קשורות בחיים ומוות. הצגת החפצים במנותק מן ההקשר הכרונולוגי-הגיאוגרפי המקורי שלהם מקפלת בתוכה את שובל המשמעות שהם נושאים מן העבר ואת ההקשר התרבותי שהם נוצרו בו והופכת אותם לעכשוויים ובעלי משמעות גם להווה, לזמן ולמקום הזה.

14 חרוזי זכוכית שזורים על רשת פלסטיק – 360X260 סמ'
ארז ישראלי – שדה פרחים, 2005 חרוזי זכוכית שזורים על רשת פלסטיק – 360X260 סמ' ישראלי יצר שדה פרגים עצום מחרוזים, שיוצר דיאלוג בין יופי למוות ואלימות. הפרגים מהווים את הרמז הקטן לסם המרדים שמייצרים מהם והשדה נדמה לעתים לשדה קברים. הפרג האדום נקשר בתרבות השכול המקומית והמראה המרהיב של שדה הזכוכית הירוק מתנפץ אל ההקשר הכבד שהוא מייצג.

15

16 אנסלם קיפר "מלאך ההיסטוריה", 1989
מלאכים הם על-פי מסורות שונות בריות שמימיות, חצי אלוהיות, המתווכות בין העולמות העליונים לעולמות התחתונים ובין הקודש לחול. הם היו מושאיהם של תפילות וגיבוריהם של טקסטים מקודשים ושל יצירות אמנות רבות. אנסלם קיפר, האמן הגרמני הידוע, כינה את פסלו בדמות מטוס הקרב העשוי עופרת כבדה והמוטל כאבן שאין לה הופכין "מלאך ההיסטוריה". זהו מלאך חבלה שתש כוחו לעוף, לזכור, לדעת ואף להרע,

17 כריסטיאן בולטנסקי- "מחסן" בגדים משומשים ו 20 מנורות.(מידות משתנות)

18 סדרת מחסן-רזרבה בסדרות מחסן- רזרבה משנות התשעים כולל האמן צילומי שחור לבן, נורות וחוטי חשמל. יחד עם זאת, בסדרה זו הוא כולל אלמנט חדש ביצירתו – הבגד, המדובר ביצירות המזכירה מחסנים – בהם הכניסו הנאצים את האובייקטים האישיים של אלו שהובלו על ידם לדרכם האחרונה. השימוש בבגד אצל בולטנסקי הוא למעשה אילוזייה המוות. לגביו "הצילום של מישהו, בגד או גוויה, הינם כמעט זהים. היה שם מישהו, אך לא עוד..." הבגד מהווה לגבי האמן עקבות וסימני חיים לחיים שכבר עברו...

19 הבגדים "נשמרים" בסדרה מחסן-רזרבה, הם בגדים ישנים, משומשים, המעלים ריח של מחסן סגור לא מאוורר, ומהווים עדות וזיכרון לאלו שנעלמו. היצירות בסדרה מעוררות רצון וצורך למדיטציה ולהרהורים נוגים אודות הפגיעות, השברירות והחלופיות של בן האדם. בולטנסקי שנולד סמוך לסוף מלחמת העולם השנייה לאב יהודי ולאם קורסיקאית עוסק במהות הזיכרון בכלל. הוא מרבה להתייחס לזיכרון ברמה אישית, אולם באופן עקיף - אסוציאטיבי ותת-הכרתי - גם לזיכרון השואה . ביצירות האינוונטרים(אוספים) מעלים זיכרון של מצבורי חפצים שאספו הנאצים מהקורבנות