"שמות של כולן רציתי למנות, אך נגזל הרישום ואין עקבות"

מצגת בנושא: ""שמות של כולן רציתי למנות, אך נגזל הרישום ואין עקבות""— תמליל מצגת:

1 "שמות של כולן רציתי למנות, אך נגזל הרישום ואין עקבות"
מגדר ושואה - עבודת סיכום עורכת: סוזי ממן

2 תמונה מס. 1 עורכת: סוזי ממן

3 יום נעים בחודש מאי. השמיים בהירים
יום נעים בחודש מאי. השמיים בהירים. שלג החורף כבר נמס ונעלם, והעצים החלו לפרוח. כך היה יכול להיראות היער לולא הידיעה כי זהו מקום עצירה לפני המוות המזוויע. בתמונה רואים אנשים רבים נמצאים ביער. חלקם יושבים וחלקם עומדים בו. חלקם נשים ואחרים גברים, וחלקם אף ילדים. ניתן לזהות כי כולם יהודים על פי לבושם - נשים במטפחת ראש ושמלות וגרביונים, הגברים חובשים כובע לראשם. ייתכן ולבוש זה אופייני לתקופה, אך הטלאי הצהוב ללא ספק מסגיר את היותם יהודים. בתמונה זו ניתן לראות כי אלו הקרובים לעדשת המצלמה היו ילדים בעיקר, ונשים, כנראה, אימותיהם של הילדים, ומבטי הדאגה ניכרים בעיניהן. הגברים מאחור, נראה כי עסוקים הם. הילדים מבטים אל הצלם במבט שואל מלא ציפייה לתשובה כלשהי לשאלה שאינה נאמרת. הם אינם יודעים, לעניות דעתי, כי סופם קרוב, אך התחושה שהם מקרינים היא תחושה של ידיעה כי משהו רע עומד לקרות להם. עורכת: סוזי ממן

4 לעומת הילדים הנשים יודעות. הן יודעות כי המוות קרוב.
אחת הנשים העומדת משמאל נראית מודאגת מאוד. ידה על החזה ובמבטה עצב רב. היא יודעת כנראה כי סופם קרב, והוא קרוב מאוד. ייתכן ויודעת כי נמצאים הם דקות ספורות מכניסה לתאי הגזים באושוויץ. אישה אחרת יושבת ליד בנותיה. מטפחת לבנה מכסה את ראשה. אחת הבנות יושבת לצידה והשנייה עומדת. זו העומדת כעוסת ושלובת ידיים. היא אינה מרוצה מהמצב בו היא נמצאת. לצד האם יושבת אימה, גם היא במטפחת לראשה, אך מטפחתה שחורה. אישה נוספת יושבת ליד הסבתא של שתי הבנות. בניה של זו עומדים. קרוב לצלם. אחד הבנים נראה אדיש, עיניו עצומות למחצה והוא אינו מביע רגש רב. השני כועס וזועף פנים. הוא הגדול מבין השניים. ייתכן ויודע דבר או שניים יותר מאחיו. יהודים אלו המצולמים בתמונה, הגיעו מהונגריה ונמצאים בחורשה באושוויץ- בירקנאו לפני הכנסתם לתאי הגזים ורציחתם במאי 1944. עורכת: סוזי ממן

5 על התצלום והצלם התצלום הוא מתוך אלבום הידוע כאלבום אושוויץ, אותו צילמו צלמי אס-אס במהלך הגעת יהודים מהונגריה, 1944. צלם ה-אס-אס צילם את התמונה, ולבטח היו תמונות נוספות שצילם במבט קר ומנוכר. צילום ישיר של האנשים היושבים מולו. ייתכן ואף ביקש את עיניהם למצלמה, היות שרואים כי חלקם מישירים מבט אל עדשת המצלמה. המצלמה חושפת תמונה רחבה של האנשים הנמצאים ביער, אך מיקוד התמונה הוא על האנשים הקרובים אליה. ובעיקר ניתן לראות כי הילדים הם אלו המכוונים לתמונה. הם אלו שיישרו מבט, הם אלו המביעים את תחושותיהם לעיניי המצלמה (הילדה והילד הכועסים). הגברים הנמצאים ברקע התמונה כלל אינם מודעים לקיומו של הצילום, אחרת היה ניתן לראות לפחות מבט אחד לעבר המצלמה. התצלום נעשה לאחר הגעתם של היהודים ברכבת מגטו מונקאץ' לאושויץ-בירקנאו. עורכת: סוזי ממן

6 קצת היסטוריה הצילום נעשה בחורשה לאחר הורדת יהודי הונגריה אשר גורשו מגטו מונקאץ', לפני הכנסתם לתאי הגזים ושריפתם במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. גירושם של יהודי הונגריה תוכנן בקפידה, ונקבעו פרטים מדוקדקים בקשר לגירושם. רכבות הגירוש יצאו לאושוויץ בירקנאו במהלך חודש מאי בתשעה טראנספורטרים שיצאו מבית החרושת ללבנים במונקאץ' שולחו היהודים לתאי הגזים ולמשרפות. המעבר מהגטו לווה בהתעללות והשפלה: האיצו בהם והיכו אותה. ההתעללות היתה פיזית ומנטלית. עורכת: סוזי ממן

7 עדות משם ותחושה אישית (רחל ברנהיים, עגילים במרתף, עמ' 76-77)
"הראוס! שנל! פרפלוכטע יודה!" ("החוצה! מהר! יהודים ארורים!") – נשמעו הצעקות – והשוט שרק והצליף באוויר ונחת עלינו, על השכמות, ועל הראש, על הפנים, על האזניים הבוערות כבר. מגרשים אותנו  במכות מהבית [...] הלכנו [...] נדחפנו ללכת, מלווים צעקות קללות ומכות [...] הלכנו ככה עד שהגענו לככר השוק, שכבר המתה בני אדם רבים – אנשים מבוהלים, אימהות ותינוקות בחיקן, נשים וגברים, ילדים וזקנים. [...] מאותו הרגע לא היו לנו שמות, והיו סופרים אותנו כבהמות". (רחל ברנהיים, עגילים במרתף, עמ' 76-77) בעודי צופה בתמונה זו מתעוררות בי שאלות רבות- כיצד יכול היה הצלם לצלם בצורה קרה כל כך את היהודים שנייה לפני השמדתם? כיצד עמדו היהודים ללא ניע ואפשרו תיעוד, בעוד הם יודעים כי למוות פניהם מועדות? כיצד לא התקוממו? כיצד לא ברחו מתו החורשה? ומתוך הצילום עצמו שואלת אני האם הגברים הנראים מאחור כעסוקים תכננו את בריחתם? תכננו את נקמתם ברודפיהם? כיצד הרגישו האמהות לנוכח ילדיהם המפוחדים, הכועסים ואלו האדישים כשהן יודעות לאן מועדות פניהן ופני ילדיהם? ובתחושותיי שלי, עד כמה אפשר לו לאדם להרגיש מושפל? עד כמה יכול הוא להישאר עומד זקוף בראש איתן ולשמש תקווה לילדיו? האין הוא משלה עצמו כי דברים יסתדרו מאליהן, או שמא הייאוש הוא המרחף בין מעשיו. הנשים המצולמות ביער, רגע לפני מותן ומות ילדיהן נראות כחסרות תקווה. ליבי נכמר לנוכח המראה. התחושה כי המוות עומד מנגד ואין ביכולתן לעשות דבר על מנת להציל את ילדיהן כבדה מאוד. הידיעה העצמית כי אימא אינה עוד יכולה להגן על בנה משתקת יותר מהמוות. עורכת: סוזי ממן

8 כתוב בעיפרון בקרון החתום/ דן פגיס
כאן במשלוח הזה אני חווה עם הבל בני אם תראו את בני הגדול קין בן אדם תגידו לו שאני עורכת: סוזי ממן

9 תמונה מס. 2 עורכת: סוזי ממן

10 בתמונה רואים ילד יהודי מעביר דבר מה דרך גדר הגטו.
תמונה מגטו לודג'. בתמונה רואים ילד יהודי מעביר דבר מה דרך גדר הגטו. מצידה השני של הגדר נמצאות שתי נשים, האחת פניה לעבר הילד והשנייה כשגבה לגדר. כמו כן נמצאים שלושה ילדים בקרבת הגדר והילד. כולם יהודים. הם עונדים טלאי צהוב לדש הבגד. הילד היושב מחוץ לגדר יושב כשגבו אל המצלמה. כובע קסקט לראשו, מכנסיו קצרים ובידו משהו. גבו זקוף והוא נראה כבטוח בעצמו, וייתכן כי בטוח בחייו. הוא יושב ישיבה מזרחית ואינו מפנה מבט לעבר הצלם ובכלל למתרחש סביבו. האישה שגבה מופנה לצלם ניראה כי היא בודקת את הסביבה ומשמשת כמעין שומר למהלך המתרחש בקרבת הגדר. לא ניתן לראות את פניה, כך שלא ניתן לדעת את תחושותיה, אך ללא כל ספק היא דרוכה ומוכנה לקראת הבאות. האישה הרכונה אל הגדר ניכר מעיניה כי היא חוששת לגורלה ולגורלה הילדים שאיתה. היא מביטה במבט מלא סקרנות בדבר הנמצא בידו של הנער מחוץ לגדר. היא כמהה לדבר שהוא מחזיק. היא זו המרימה את הגדר על מנת לבצע את סחר החליפין. אחד הילדים המופיעים בתצלום נראה כי הוא מודע לסכנה ולכן דרוך במבטו ובעמידתו. לראשו כובע קסקט והוא לובש מעיל מחויט. הוא אינו יושב ואינו עומד. הוא מוכן לפעולה ולתזוזה במידה שיידרש לכך. הוא אינו מפנה מבטו אל הצלם ואל עדשת המצלמה, אך גם אינו מוטרד ממנה. ילד אחר נשען על צידו במצב שכיבה. הוא נמצא בין האישה, שפניה נראים לעיני המצלמה, והילד הדרוך. ילד זה הוא זה שמבצע את סחר החליפין עם הילד שמחוץ לגדר. גם הוא, כמו הילד האחר, מודע לסכנה ולכן מוכן לתזוזה כל העת. ילד אחר, הנמצא משמאל לתמונה, נשען על אמות ידיו כשפניו הרחק מהמצלמה לכיוון הרקע. הוא בודק אם לא מתקרבת סכנה. גם לראשו כובע והוא מרכיב משקפיים. עורכת: סוזי ממן

11 על התצלום והצלם צילום מגטו לודג' ילד יהודי בגטו מבריח למשפחתו מעט מזון. הצילום מצולם מהצד האחורי של הילד שמבריח את האוכל, כך שלא רואים את פניו, אך אפשר לראות את אימו שמנסה להתכופף ככול שיכולה, ילד שלוקח דרך הגדרות את המזון וילד שבודק אם מישהו בא לכיוונם. מנדל גרוסמן תיעד את כל מראות הגטו. הוא תיעד עם המצלמה שלו מה שהתקיים בגטו, השואה באינטנסיביות שלו. השאפתנויות האומנותיות שלו בעבר, השליחות שלו ברורה עכשיו - עדות ממשית למאורעות של השואה. עורכת: סוזי ממן

12 קצת היסטוריה ב-30 באפריל 1940 הוקם גטו בלודז', העיר השנייה בגודלה בפולין והמרכז התעשייתי המרכזי. גטו לודז' היה השני בגודלו במרחב הכיבוש הגרמני וגם המנותק ביותר מסביבתו ומגטאות אחרים. כ-164,000 יהודים נכלאו בתוכו ואליהם נוספו עשרות אלפים מיהודי המחוז, יהודים מן הרייך ובני הסינטי ובני הרומה (צוענים). הגטו שיועד במקור להיות גטו מעבר זמני, התקיים יותר מארבע שנים משום שמשך קיומו נגזר מאינטרס גרמני מקומי לנצל את כוח העבודה היהודי. גטו לודז' נחסם בגדר עץ ובגדרות תיל שהוקמו באביב 1940 ובודדו אותו מן העולם. בשכונה שנבחרה לא היה חשמל ולא מים זורמים. עקב הצפיפות הרבה והרעב נספו בגטו כרבע מתושביו. מרדכי חיים רומקובסקי, יושב-הראש הסמכותי והשנוי במחלוקת של היודנרט, ראה בעבודה למען הגרמנים פתח לקיום ותקווה להישרדות, והקים מערך יצרני מסועף שבו הועסקו יהודי הגטו, ובכלל זה גם "רסורטים" (בתי מלאכה) שבהם הועסקו גם ילדים. ואולם גם התוצרת שהופקה בגטו הצדיקה בעיני הגרמנים אתנחתא בלבד במלאכת ההשמדה. בינואר 1942 החלו השילוחים להשמדה באמצעות משאיות גז שהובאו לאתר השמדה הסמוך לחלמנו. הגרמנים דרשו מרומקובסקי להכין רשימות של מועמדים לגירוש ולארגן את ריכוזם. ניסיונותיו לצמצם את מספר המגורשים עלו בתוהו. עד סופה של 1942 נרצחו בחלמנו כמעט מחצית מבין הכלואים בגטו לודז', והשמדתם של יהודי לודז' והסביבה בחלמנו נמשכה לסירוגין עד ינואר 1945. מתוך: עורכת: סוזי ממן

13 תחושה אישית התצלום קורע לב ועם זאת מנחם. משפחה בתוך הגיטו זקוקה למזון מבחוץ. המציל אותם הוא הילד המצולם כאן, בן המשפחה. המידע אודות הרקע המשפחתי: אם (בתוך הגדר) ובנה (מחוץ לגדר), כנראה ידועים לצלם, מנדל גרוסמן, שהיה יהודי שהותר לו לצלם מטעם היודנראט. אם כך, כיצד זה קרה שהילד נמצא מחוץ לגדר ואינו צריך להיכנס פנימה בעוד המשפחה כולה בפנים? ושאלות אחרות עולות בי בנודע לאותו צלם, אמנם ברור כי ידע מנדל גרוסמן כי עבודתו חשובה לתיעוד ולזיכרון בעתיד, אך לא היה ביכולתו לעשות דבר פרט לתיעוד? כיצד עמד מנגד וראה את אותן זוועות והצליח לצלם ולתעד אותן בעין כה קרה? והלוא מתוך הצילומים עולה חום ואמפתיה למצולמים? עורכת: סוזי ממן

14 תמונה מס. 3 עורכת: סוזי ממן

15 התמונה מצולמת בתוך הגטו.
בתמונה חמש דמויות מצולמות. ילדה הולכת ברחוב. הילדה הולכת לכיוון השוטר היהודי הלבוש בקפידה. הוא מושיט לה יד, מעין הושטת יד למתן עזרה. פניה של הילדה נראים כשל ילדה בת היא נראית מודאגת ורעבה. היא לובשת מעיל, גרביונים עבים, נעליים גבוהות וסגורות ומטפחת לראשה. השוטר היהודי לבוש במדים. פניו מביעות חום ואף דאגה לילדה שמולו למרות הליכתו הנוקשה. לצד השוטר היהודי מצולם גבה של אישה אשר את פניה לא ניתן לראות. רק את מעילה והמטפחת שלראשה. ברקע יושבת אישה לצד גופה של ילדה המוטלת באמצע הרחוב בצמוד לקיר הבית. האישה, יושבת לצדה, מרוחקת ממנה, אך ניכר כי היא קשורה אליה. אחרת איני מאמינה כי הייתה ממשיכה לשבת ליד גופה. וייתכן כי אין מדובר בגופה אלא בנערה השוכבת בתשישותה באמצע הרחוב, דבר הנראה לי פחות סביר לנוכח התנוחה בה היא נמצאת. האישה היושבת נראית מדוכאת וחסרת תקווה. מיואשת מהכול. מבטה אינה לכיוון הגופה, אך גם אינו לכיוון הצלם. אף אחת מהדמויות המצולמות אינה מפנה מבטה למצלמה. התמונה צולמה באופן טבעית, ללא ביום. הדמיות נעות בתמונה עצמה (עמדת הרגליים, הן של הילדה והן של הגברת שגבה למצלמה). עורכת: סוזי ממן

16 על התצלום והצלם בשעה שהנהגת הגטו היהודית בחרה להנציח בתצלומים את פעילותה החיובית, היו אלה הגרמנים שהנציחו את המציאות הקשה של החיים בגטו בעדשת המצלמה.  חוץ מצלמים רשמיים שהגיעו לגטו כדי לצלם תצלומי חדשות ותעמולה, רווחה התופעה של "תיירות חיילים" בגטו.  באזור ורשה היה מספר רב של בסיסי צבא גרמניים והעיר שימשה גם צומת דרכים חשובה לתעבורה הצבאית במזרח.  חיילים רבים עברו דרכה ובילו בה את שעות הפנאי שלהם.  הגטו היהודי הפך מהר מאוד לאחר סגירתו בנובמבר 1940 לאטרקציה אנתרופולוגית עבור חיילים אלה.  ידועים לפחות 10 אוספי תצלומים בגדלים שונים אשר צולמו ע"י חיילים בגטו בשעות הפנאי שלהם. חלק מהתצלומים שצילמו החיילים הפכו במשך הזמן לתצלומים "סטנדרטיים" של הגטו, כפי שקרה ליותר מ-150 התצלומים שצילם החייל Heinz Jost  בגטו לאורך מספר ימים ב-1941.   התצלומים הנראים כאן צולמו ע"י חייל ששירת ביחידת אספקה של חיל האוויר הגרמני באזור ורשה.  הם סודרו על ידו יחד עם תצלומים נוספים מורשה ומהווי שירותו הצבאי בתוך אלבום עור מהודר שעל כריכתו כתב החייל "Das Warschauer Ghetto. Ein Kulturdokument für Adolf Hitler" (הגטו הוורשאי. מסמך תרבותי עבור אדולף היטלר).  מתוך 109 התצלומים שבאלבום 56 עוסקים בגטו.  חלק מתצלומים אלה צולמו מתוך מכונית, כך שניתן להניח שהחייל הגיע לגטו ביום קר אך נאה עם עוד מישהו בכלי רכב, ירד ממנו בתוך הגטו ושוטט ברגל.  למרבה הצער לא ניתן לתארך בדיוק את הזמן בו צולמו התצלומים, אבל ניתן לשער שמדובר ב    מתוך: עורכת: סוזי ממן

17 תחושה אישית הצילום מנסה לתעד מראות מחיי היום יום מהגטו, בריחוק לב.
נראה כי לצלם אין נגיעה אישית במתרחשת והוא משמש כמתעד בלבד ללא לב וללא רגש. כיצד יכול אדם לעמוד מול מראות שכאלה (הילדה המוטלת) כשמרכז הצילום הוא החיבור בין הידיים של השוטר היהודי לילדה הקרבה אליו? ואולי כן מדובר ברגש של הצלם אשר בחר להתמקד בקרבת הידיים ולא במוות. לגבי האישה היושבת לצד הגופה, מתעורר בי כאב אודות הגברת החיה. מצד אחד הריחוק שלה מהמוות והרצון שלה לחיות (לה להתקרב של ידבק בה), ומצד שני אי עזיבתה את המקום. החיבור בין הידיים מזכיר לי את תמונתו של מיכאלאנג'לו "בריאת האדם" בה בורא האלוהים את האדם בנגיעת אצבע. בקרבה הזו שבין השוטר היהודי לילדה המושיטה אליו את ידה נוצרת בריאה של חיים, של תקווה באמצעות השוטר היהודי, שאמנם מונה על ידי המשטר הנאצי, אך מגיש את עזרתו לאותה ילדה. עורכת: סוזי ממן

18 רקמה אנושית אחת/ מילים ולחן: מוטי המר
כשאמות, משהו ממני, משהו ממני ימות בך, ימות בך. כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי ימות איתך, ימות איתך. כי כולנו, כן כולנו כולנו רקמה אנושית אחת חיה ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו משהו מת בנו – ומשהו, נשאר איתו אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע את האיבה, אם רק נדע. אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע רק להשקיט) על אף עלבוננו, לומר סליחה. אם נדע להתחיל מהתחלה. כי כולנו... עורכת: סוזי ממן

19 סוף עורכת: סוזי ממן