שירת האגם המתעורר ב 1957 הוכרז רישמית כי העבודות לייבוש אגם החולה הסתימו, והאגם יַבַש!!! היה זה אחד משני מפעלים לאומיים ענקיים (השני היה "המוביל הארצי") שהמדינה שזה אך קמה, החליטה לבצע. הרעיון לייבוש החולה נולד עוד בימי המנדט הבריטי, ב 1937, אך לא מומש, ועכשיו התגיסה המדינה לבצע את התוכנית הגרנדיוזית, כדי להדביר את המלריה, ולהוסיף כמעט 60,000 דונם של אדמה חקלאית דשנה (בעיקר כָבוּל) לטובת ישובי הגליל, אחרי ארבעה עשורים לערך, התעורר האגם, והתנער, ועל כך בהמשך...
ב 1960 הוציא פטר מירום, חבר קבוץ חולתא, ספר צילומים יפהפה בשם "שירת האגם הגווע", בו תיעד, בצילומים מרגשים את מותו של אגם החולה, אחרי 45 שנה כמעט, הייתי רוצה, ברשותכם, לשיר (אף כי עדיין בקול מינורי למדי) את שירו של האגם המתעורר...
אגם (וביצת) החולה, אף כי יבשו לחלוטין, לא ממש מתו, מדי חורף גשום במיוחד, כמו זה של 1992, או שני האחרונים – ב 2002/3 הוא קם לתחיה, כפי שניתן לראות בתמונות המצורפות, קטעים ניכרים משטחו מוצפים לחלוטין, והתמונה מלפני עשרות שנים – קמה וחוזרת...
האגם המתעורר
מבטים משמורת החולה בעת ייבוש האגם היו מי שחשבו גם על הצד הנוסטלגי, והשימורי, והצליחו לשכנע את הרשויות שצריך להשאיר בצד, זיכרון כלשהו לאגם, לביצה, ולמערכת בעלי החיים והצמחייה שחיו בה מאז ומעולם... למרבה המזל, פעילות זו נשאה פרי, וכך הוקמה השמורה הראשונה בארץ, החיה ונושמת עד עצם היום הזה, ומהווה מוקד משיכה לאלפי ציפורים ובע"ח נוספים, למרות שחלק אכן נעלם וניכחד!!!
ומה קרה בשטח המיובש עצמו ומה קרה בשטח המיובש עצמו? במשך שנים לא מעטות אכן נהנו חקלאי הגליל מאדמות הכבול הפוריות, אך עם הזמן עלו וצפו בעיות לרב, הכבול, כשאינו מכוסה במיים, מתיבש, מתפורר, שוקע, הופך לאבק מזיק, נישרף בשריפות תת קרקעיות שקשה מאוד לכבותן, וגם משחרר חנקות רעילות הניסחפות אל הכינרת – מקור המים העיקרי של מדינת ישראל... חלק מהאדמות נינטשו ע"י החקלאים המאוכזבים, וכך קם הרעיון לשקם חלק מן האגם שיובש, ואכן – בעזרת גופים שונים, בעיקר קק"ל, הוצפו מחדש כ 1100 דונם, ונוצר "אגמון החולה" – גן עדן לבעלי כנף
אגמון החולה אכן הפך ל"גן עדן" לבעלי כנף למיניהם (ולא רק), היום ניתן לפגוש במקום עופות מים לרב, חלקם יציבים, המשתכשכים במקום לאורך כל השנה, וחלקם עוברי אורח, "הנוטים ללון" בעונות הנדידה בלבד נוטריה זוג מריות ליבנית גדולה
ואולם – החגיגה הגדולה מתרחשת בעונות הנדידה, פעמיים בשנה – באביב ובסתיו, חולפות בשמי ישראל, ובעיקר לאורך השבר הסורי אפריקני, כ 500 מיליון ציפורים בדרכן מארצות הקור לאפריקה החמה, ולהפך, והופכות את אזורנו ל"גן עדן" לא רק לציפורים, אלא גם לצַפָרים הנוהרים הנה בהמוניהם, מכל קצווי תבל
הגדולות והמוכרות שבנודדות, הן כמובן – החסידות, אך בנוסף אליהן כבר לא נדיר כיום, לחזות בלהקות ענק של שקנאים, עגורים, ולעיתים אפילו בברבור תועה, שלא ברור מה מביאו הלום???
בין הערביים, ניתן לחזות בתצוגות תעופה של קורמורנים, או ברווזים למיניהם, המגיעים לאגמון ללינת לילה, והבונים מבנה בצורת חץ, ש"מטפל" בהקלת לחץ האויר על הציפורים המשייטות, "ראש החץ" הנושא ברב הנטל, מתחלף מדי פעם, ועובר לקצוות, שם העומס נמוך יותר.
השקנאים הינם אחד מגורמי הנזק היותר גדולים לבריכות הדגים, שכן כושר הדייג שלהם, והכמויות שהם צורכים הינם בלתי ניתפסים כמעט, ואכן – בינם לבין מגדלי הדגים מתנהלת מלחמת חורמה, ונינקטים אמצעים שונים, להציל את הדגה – מחד, ולא לפגוע בעופות - מאידך
השקנאי הינו עוף ענק, מוטת כנפיו מגיעה עד כדי 3 מ', ומשקלו – בין 5 ל 8 ק"ג, הוא מסוגל לאכול בין 4 ל 5 ק"ג ביום, ועכשיו צאו וחשבו איזה נזק עשוי להגרם לבריכת דגים שלהקה בת 500 – 600 פרטים נחתה בה, ואכן החקלאים ממציאים אמצעי הגנה יצירתיים כנגד הפולש הזה.
ואולם – הסיפור האמיתי באגמון החולה, הוא העגורים, העגור הינו עוף גדול, דומה לחסידה, והוא גרגרן גדול של גרגרים למיניהם (חומוס, בטנים, תירס וכד') ולאו דוקא דגים. בשנים האחרונות חורפים בארץ (ואינם ממשיכים במסעם לאפריקה) כ 10 אלפים ומעלה, עגורים (מתוך כ 30000 שחולפים מעלינו), כמות שיכולה בקלות לפגוע קשות ביבולי חקלאי הגליל העליון, וכדי להמנע מכך, נוצר "מודוס ויונדי" בין החקלאים, העגורים, והגופים הירוקים: החקלאים העמידו לרשות העגורים "שטחי מרעה" של כ 700 דונם, ה"ירוקים" מפזרים מדי יום, בחורף, כ 2 טון גרגרי תירס, והעגורים - בדרך כלל מסתפקים באספקה זו, וכמעט שאינם פוגעים בשדות החקלאים.
להקת עגורים נוחתת ב"שדות המרעה" בשולי אגמון החולה
עגורים ב"רעייה"
יגאל מורגmorag-i@013.net.il – ועד כאן – סיפורו של האגם המתעורר יגאל מורגmorag-i@013.net.il –