י"ט-כ': דיני מצור יט כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן— כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת:  כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר  כ רַק עֵץ אֲשֶׁר-תֵּדַע, כִּי-לֹא-עֵץ מַאֲכָל הוּא— אֹתוֹ תַשְׁחִית, וְכָרָתָּ; וּבָנִיתָ מָצוֹר, עַל-הָעִיר אֲשֶׁר-הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה— עַד רִדְתָּהּ.  {פ}

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר  ראב"ע (י"ט): "...ולפי דעתי, שאין לנו צורך לכל זה, וזה פירושו, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה, והטעם, כי חיי בן אדם הוא עץ השדה. וכמוהו, כי נפש הוא חובל (להלן כ"ד ו'), כי חיי הנפש הוא חובל. 'ואותו לא תכרות', דבק עם 'לבוא מפניך במצור', הנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם, רק מותר שתאכל ממנו, ואסור לך להשחיתו כדי שתבוא העיר מפניך במצור..." רש"י: (י"ט) "כי האדם עץ השדה – הרי כי משמש בלשון דלמא. שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר למה תשחיתנו":

רמב"ן (י"ט – כ') "...אבל על דעת רבותינו מותר לכרות עץ מאכל לבנות מצור, ולא אמרה תורה 'רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא' וגו' – אלא להקדים ולומר שאילן סרק קודם לאילן מאכל. אם כן, פירוש הפרשה לדעתם, שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור, כמנהג המחנות. והטעם, כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה, כענין שנאמר (מ"ב ג יט) 'וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו', ואתם לא תעשו כן להשחיתה, כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם. כי האדם עץ השדה הוא, ממנו תאכל ותחיה, ובו תבוא העיר מפניך במצור, לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר, וגם בהיותך במחנה לבא מפניך במצור תעשה כן. וטעם 'אותו תשחית וכרת' - כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה, כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש, כגון שיהו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו, או נחבאים שם ביער להלחם בכם, או שהם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף".

"שורש המצווה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהידבק בו; ומתוך כך תדבק בנו הטובה, ונרחיק מכל דבר רע ובכול דבר השחתה; וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה, אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות, ומקרבין אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגיר של חרדל בעולם, וייצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו; ואם יוכלו להציל – יצילו כל דבר מהשחית בכול כוחם". (ספר החינוך, מצווה תקכ"ט)

שו"ת משיב מלחמה/ הגר"ש גורן, סימן קנ"ז השחתת עצי מאכל – בנסיגה שאלה קבוצה של חיילים דתיים ביחידה מסוימת בחצי האי סיני, בזמן הנסיגה מן האזור התעוררה אצלנו בעיה הלכתית: האם לפי חוקי התורה מותר לקצץ עצי מאכל בנסיגתנו לצרכים שלנו? וכמו כן אבקשכם להורות לנו כל פרטי ההלכות בנושא זה, מאחר שאין אנו מוצאים הלכות אלו בקצור שולחן ערוך שאיתנו, וכמדומים אנו שאין הלכה זו מצויה כלל בשולחן ערוך. תשובה אמנם צודקים אתם בזה שאין הלכות בנושא זה מצויות כלל בטור ובשולחן ערוך, וכבר תמה על כך בעל "הטורי זהב" ביורה דעה סימן קט"ז סעיף קטן ו', אבל בכל זאת אפשר ללבן ולברר הלכות אלו מפי רבותינו הגאונים והראשונים ז"ל. בכדי לענות על שאלתכם זו, יש לערוך ברור יסודי בכל הסוגיה הזאת שהינה מעורפלת מאד מבחינת ההלכה, ואם כי הקדישה התורה לבעיה זו פרשה מיוחדת בדברים כ' (י"ט-כ') לא זכינו להלכה ברורה, כי רבו בה השיטות והדעות השונות, ויש צורך לגבש אותן ולקבוע יסודות להלכה ולמעשה. עצם הבעיה התעוררה כבר במלחמת השחרור, ואחרי כן בכל מיני פעולות תגמול, ובאחרונה במלחמת סיני, אם כי בצורה שונה".

כי האדם עץ השדה נתן זך כי האדם עץ השדה אהבתי וגם שנאתי כמו האדם גם העץ צומח כמו העץ האדם נגדע ואני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהיה כמו עץ השדה כמו העץ הוא שואף למעלה כמו האדם הוא נשרף באש אהבתי וגם שנאתי טעמתי מזה ומזה קברו אותי בחלקה של עפר ומר לי, מר לי בפה כמו עץ השדה כי האדם עץ השדה כמו העץ הוא צמא למים כמו האדם הוא נשאר צמא ואני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהיה אהבתי וגם שנאתי...

איוב י"ד: א "אָדָם, יְלוּד אִשָּׁה-- א  "אָדָם, יְלוּד אִשָּׁה--    קְצַר יָמִים, וּשְׂבַע-רֹגֶז. ב  כְּצִיץ יָצָא, וַיִּמָּל;    וַיִּבְרַח כַּצֵּל, וְלֹא יַעֲמוֹד... ז  כִּי יֵשׁ לָעֵץ,    תִּקְוָה: אִם-יִכָּרֵת, וְעוֹד יַחֲלִיף;    וְיֹנַקְתּוֹ, לֹא תֶחְדָּל. ח  אִם-יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ;    וּבֶעָפָר, יָמוּת גִּזְעוֹ. ט  מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ;    וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ-נָטַע. י  וְגֶבֶר יָמוּת, וַיֶּחֱלָשׁ;    וַיִּגְוַע אָדָם וְאַיּוֹ. יא  אָזְלוּ-מַיִם, מִנִּי-יָם;    וְנָהָר, יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ. יב  וְאִישׁ שָׁכַב,    וְלֹא-יָקוּם: עַד-בִּלְתִּי שָׁמַיִם, לֹא יָקִיצוּ;    וְלֹא-יֵעֹרוּ, מִשְּׁנָתָם".

ברוש/ אהוד מנור ואני ראיתי ברוש שניצב בתוך שדה מול פני השמש בחמסין, בקרה, אל מול פני הסערה על צידו נטה הברוש לא נשבר את צמרתו הרכין עד עשב והנה, מול הים קם הברוש ירוק ורם. הנה ברוש לבדו מול אש ומים הנה ברוש לבדו עד השמים ברוש לבדו איתן לו רק ניתן ואלמד את דרכו של עץ אחד ואני כמו תינוק שנשבר ולא יכול מול פני השמש, בחמסין בקרה אל מול פני הסערה הנה ברוש לבדו מול אש ומים. ברוש לבדו איתן לו רק ניתן ואלמד, את דרכו של עץ אחד.

ירמיהו י"ז: וְהָיָה ה', מִבְטַחוֹ. ח וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם, ז "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה'; וְהָיָה ה', מִבְטַחוֹ.  ח וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם, וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא ירא (יִרְאֶה) כִּי-יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן; וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי.  ט עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל, וְאָנֻשׁ הוּא; מִי, יֵדָעֶנּוּ.  י אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב, בֹּחֵן כְּלָיוֹת:  וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו, כִּפְרִי מַעֲלָלָיו".

"קנאנו בעץ וחלמנו על תחיית העם המושרש במולדתו כאותו עץ ששורשיו מעמיקים באדמה וענפיו פונים לשמים. העץ היה לנו סמל לדרכנו ותחייתנו, לאחֵד הארץ עם השמים, את השורש עם גזעו, את התורה עם העבודה". (שלום קרניאל)